<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף יד.</h2>
וגרסי' בפרק קמא דשבת ידים הבאים מחמת ספר בו ביום גזרו, משום דר' פרנך א"ר יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ואחר כך גזרו טומאה על הידים, בין הבאות מחמת ספר ובין שלא מחמת ספר, מפני שהידים עסקניות הן. וכל כתבי הקדש ואפי' תפלין ומזוזות מטמאין את הידים, ואפי' מגלת אסתר מטמאה את הידים. ואתשיל מקמי מר רב האיי ז"ל אי הלכתא כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה את הידים, או לא. והשיב למאי הלכתא אצטריך לכון הלכה, מי אית לן השתא טומאת ידים ותרומה וקדש, אלא בדין הוא דלית הלכתא כשמואל דאיתוקם כיחידאה, והלכתא כסתם מתני', ולא עוד אלא שכל ישראל חשבין לה בהדי כתבי הקדש. והאי דפריש מר רב האיי ז"ל דלית הלכתא כשמואל דברים נכוחים. אלא מאי דאמר למאי הלכתא אצטריכא לכון הלכה, ומי אית לן השתא טומאת ידים, לעולם אצטריכנין להלכתא, דאי מגלת אסתר מטמאה את הידים מצילין אותה מפני הדליקה, ועוד אי אמרת מטמאה את הידים הויא לה כשאר כתבי הקדש ונהגינן בה קדושה כשאר כתבי הקדש שאסור לאוחזן ערומים. והכי אמר רב נטרונאי ז"ל שכל כתבי הקדש כספר תורה ומטמאים את הידים ואין נוגעין בהן אלא במטפחות.
<h2>דף סא:</h2>
היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי אלו יגררו ויגנזו, אלמא שם שלא במקומו לא קדש את כליו. תשלום הברייתא הכתובה למעלה, שהיא בפרק הקומץ רבה [מנחות ל' ע"א], הטועה בשם ולא כתבו גורר מה שכתב ותולה את מה שגרר וכותב השם על מה שגרר דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר תולין את השם, ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב, ר' שמעון שזורי אומר כל השם כלו תולין, מקצתו אין תולין. אמר רב חננאל אמר רב הלכה מוחק וכותב. ואמר רבין בר חנינא אמר עולה אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. ואמר מר רב האיי ז"ל כיצד אין תולין כגון שכתב ויאמר לה שני גוים בבטנך, ושכח לכתוב ה', יגרור "לה שני" ויכתוב במקומו "ה"', ויתלה "לה שני", כדי שיהא שם כתוב למטה.
<h2>דף עט.</h2>
ת"ר [ב"ב י"ג ע"ב] מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן, וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו, אמר ר' מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקין כאחד והכשרנו[ם]. ובין חומש לחומש של תורה ארבעה שטין, וכן בין נביא לנביא [ובנביא של שנים עשר שלשה שטין] ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך. פרשו הגאונים ז"ל אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, וארכו ו' טפחים ועביו ב' טפחים והקפו ששה. ושאלו את ר' שעור ספר תורה בכמה, אמר להן בגויל ו' טפחים, לפי שהוא עבה ויצא הקפו מחמת עביו ו' טפחים כשעור ארכו, בקלף איני יודע, לפי שהיו הקלפים רכים ועבים. ואמר הגאון הקיפו של ספר תורה כארכו אי אתה מוצא לא בקלף ולא בורק אלא בגוילין. ונהגו חכמים הראשונים לעשות ארכו ו' טפחים כארך הלוחות, שכך יהיה נאה ומשובח, שכך שנינו [שבת קל"ג ע"ב] זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות, בסוכה נאה, בציצית נאה, וכותב ספר תורה לשמה בלבלר נאה, בקולמוס נאה, בדיו נאה, בגוילין נאין, וכורכו בשיראין נאין. ולכך נהגו לעשות ספר תורה ארכו ו' טפחים והקפו ו' טפחים בגוילין. ובגוילין נמי פעמים הוה ופעמים אינו הוה, שבגוילין נמי אי אתה מוצא אלא בעבים ושמנים. ודפין שלו כשעור שאמרו חכמים [מנחות ל' ע"א], וכל הנהו שעורי וכתב בריא. וכיצד הקפו כארכו, מביא ספר תורה וכורכו כרך אחד, וכורך חוט על כרך העליון ומודד אם הוה כארכו שהוא ו' טפחים הרי הקפו כארכו. ולא לכל אדם מתרמי ליה הקפו כארכו, שהרי רב הונא לא אתרמי ליה אלא אחד משבעים. ואמר מר רב שרירא האי בקלף איני יודע טעה בה אדם גדול וחשב כי קלף הוא ורק, ולא הוא אלא ורק בלשון חכמים חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, והיינו ורק, דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ איקרי קלף. ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף ולא מצוה מן המובחר למעבדיה. ודורק שהיא חיפה הכשירו מר רב (אשי) [משה], ולא הודו [לו] חכמי דור(נ)ו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ולא חכמי ישיבת(ינ)ו כמו מר רב נחשון ואף אשר אחריהם. ספר תורה לא יעשה חציו גויל וחציו קלף, אלא יעשה חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינו מן המובחר. ובירושלמי [מגילה פ"א ה"ט] צריך שיהא כותב על הגויל במקום שער, ועל הקלף במקום נחשתו, ואם שנה פסול. ולא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף, אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה, וחציו על עור בהמה טהורה. ואע"פ שאמרנו בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, אין מתירין לכתחלה, בא וראה שאפילו רהטא דגמרא לא אמרו קלף אלא גויל כדגרסי' [גיטין נ"ד ע"ב] ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתי לשמו, (אלא) [אלמ'] מצוה מן המובחר בגוילין.
וכיון דקיימ' לן דעבוד לשמן בעינן, כל שכן כתיבה לשמה, הלכך ספר תורה שכתבו גוי יגנז, נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו, ולקולא עבדינן וכלשנא בתרא [ו]קורין בו. ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות מן הגוים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, הא בכדי דמיהן לוקחין. ואין חולקין כתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין, אבל בשתי כריכות חולקין אם שניהם רוצין, אחד רוצה ואחד אינו רוצה אית דינא דגוד או אגוד. ובירושלמי ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו, אמר ר' אושעיא כגון תלים ודברי הימים, אבל תלים ותלים חולקין. כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו.
וכתב הנגיד מצוה מן המובחר לעבדו לשמה על ידי ישראל, ואם לאו ילך אצל גוי ויאמר עורות לספר תורה אני צריך, וכשמעבדן הגוי לשם ספר תורה וסייע ישראל מעט, כי האי גונא הוי עבוד לשמה, או ילך אצל גוי ויקח עורות ארוכים שאין בהם נקב ויתן סימנין בעורות דלא ליחלפי, מידי דהוה אאומן ישראל ואית ליה אגירי גוים, והאי נמי כיון דשקיל אגירא אגרא שפיר דמי. ורשב"ג בעי עבוד לשמה [סנהדרין מ"ח ע"ב], ופסק מר רב כהן צדק דהלכתא כרשב"ג מההוא דאתא לקמיה דר' אבהו [גיטין נ"ד ע"ב]. וגם מר רב האי אמר אע"ג דפליגי ת"ק ורשב"ג ומוקים אביי נפשיה כחדא ורבא כחדא, הא אשכחן התם [שם], ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדת' לשמן, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה. והכל מודים דעבוד לשמה מצוה מן המובחר אע"ג דאית ביה פלוגתא, וכלהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו. וספר תורה יש שמקילין בה, ולעולם עבוד לשמה עדיף. ומר רב משה היה מכשיר ורק והיה מכשיר אינו מעובד לשמה, ולא היו מודים לו בני דורו, ו[ב]מקום הדחק כדאי מר רב משה לסמוך עליו, עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואם יש יכולת להחזיר את יריעות ורק לידי מתוח ולהעביר עליהן סיד לשמן הרי יצאתם ידי עבוד לשמן, ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו, ואע"פ שאין מעובד לשמה, וקראו בו בצבור.
<h2>דף עט:</h2>
וכתב רבינו האיי ז"ל בהא דאמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף, מה קלף כותבין עליו תפלין, אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפלין, הכין מנהגא דמייתי מגלתא דמעבדא בתמרי וקמחא דשערי, ומתחי ליה עד דיביש, וקליף לה עד דהוה תרין פסקי, ומזדהר שלא ינקב, וקאי קלף לחודיה, ומעביד ליה לקלף דהוא אפי דמגלתא מכלפי בשר תוב בעפצי, וכותב פרשיות במקום בשר וההיא גיסא אחרינא דאקליף מיניה הוא הנקרא דוכסוסטוס כורך בו את הפרשיות ומנח להו בקבעה דהיא שילחא דתפלי. ועוד אמרי' ואפא דמגלתא (דהאי) [דהיא] גיסא דמקרי קלף הוא מקום שער בודאי ומן גואי דיליה כתבינן. ודקאמרי' במזוזה כותבין על דוכסוסטוס במקום שער, [לאו מקום שער] ממש, דאי ס"ד אפא דמגלתא היא, הא הלכה למשה מסני תפלין על הקלף, והרי יצא מקום שער גופו בכלל הקלף, אלא מאי מקום שער מקום שנקלף הקלף, משום שנמצא כנגד מקום שער. ועוד אמר הא דאמרי' קלף במקום בשר הם הפנים הקלופים שכנגד מקום שער, ואינו כותב תפלין במקום שער גופו, אלא בפנים שכנגדו, ודוכסוסטוס במקום שער פנים שכנגד מקום בשר של בהמה שם כותב, ואינו כותב בפנים שכנגדו שהוא מקום בשר. ותו אמר רבינו האיי ז"ל דוכסוסטוס וקלף שוין לענין מזוזה, אבל תפלין לא נכתבין על דוכסוסטוס אלא על הקלף, וכן הלכה.
וששאלתם היאך עמלין אצלינו בגויל, וכמה שוהא בסיד, וכמה שוהא בחורף ובקיץ, וכמה צריך לכל עור ועור מצואת כלבים, ואיזה קמח של חטים או של שעורים, וכמה קמח וכמה מים, והיאך מטילין עפצים. כך עושין [עורות של גוילין אצלנו מביאין] עורות יבשין שמשירין את צמרן ושורין אותן במים לבדן עד שישרו ויהיו רכין, ואחר כך מטילין אותן לבור העשוי להם, ומטילין לתוכו מים ומעט צואת כלבים בלא שעור, ומעט מלח, וסותמין את פי הבור ומשהין אותו בקיץ יום אחד, ובחרף ג' ימים, ואין משהין אותן יתר מזה כדי שלא יתעכלו, ומוציאין אותן ובודקין אותן מפני הקרע, ואם יש בם קרע תופרו, ומניחין אותן על מלבן של עצים המוכנים להם, ומביא מים חיים ומדיחן יפה יפה, ומביא עפצים הרבה ושוחקן, או טוחנן יפה יפה, ונותן לכל עור ועור שליש ליטרא של בגדאד, וטח מן העפצים האלו בפניהם משני צדדים, ומזלף עליהם מעט מים, ומעדיף למקום שער עפצים יותר ממקום בשר, ועושה לכל עור ועור פעמים ביום, ופעם שלישי טח את יתר העפצים ומעמידן בשמש כדי שיתלבנו, ועוזבן עד שיתיבשו, ומנפצן לאחר כך וחותכן.
ותשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין [מגילה כ"ו ע"ב], אלו הן תשמישי מצוה סוכה ולולב שופר וציצית, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהן, ותשמיש דתשמיש לאו כתשמיש דמי. אמר רבא מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא ושרי, כיון דחזינא דזמנין דמנחי ספר תורה עלויה, אמינא תשמיש קדושה הוא ונגנז, וכן פריסא. והאי תיובתא רבה דאירפט ניעבדיה תיובתא זוטא שרי, כורסיא אסיר. כורסיא נמי נעבדיה כורסא זוטא שרי, דרגא לכורסיא אסיר. והאי פריסא רבא דבלא מעבדא זוטא אי נמי כסואתא לספרי שרי, לחומשין אסיר, והני זבולי דחומשי וקומטרי דספרי תשמיש קדושה נינהו ונגנזין. ותשמיש קדושה דאזמנינהו ולא כרך בהו, אי נמי כרך בהו ולא אזמנינהו שרי לאשתמושי בהו, כדאמרי' לענין תפלין [סנהדרין מ"ח ע"א] צר ביה ולא אזמניה, [אזמניה] ולא צר ביה שרי למיצר ביה פשוטי, צר ביה ואזמניה אסיר. מטפחות ספרים שבלו עושה אותן תכריכין למת מצוה, וזהו גניזתן. ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד(י) חכ(מי)ם, ואפילו שונה הלכות, ובכלי חרש שנאמר ונתת[ם] בכלי חרש וגו'. יריעה שבלתה [סופרים פ"ב ה"ז] לא יטול שתים ויחזור שתיים, אלא נוטל שלש וחוזר שלש, ומה שהוא מחזיר במדת הכתב הראשון. וספר תורה שנקרע טולה עליו מטלניות מבחוץ. תפלין שבלו וספר תורה שבלה [שבת ע"ט ע"ב] אין עושין (ממנה) [מהן] מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
<h2>דף קג:</h2>
הכותב את השם אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים ושלשה שמות כאחת הרי זה מפסיק ביניהן וכותבן. הטובל את הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל מאותו שם, אלא מתחיל מאותו שלפניו. המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה אמר ר' ישמעאל לכך נאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכת' לא תעשון כן לה' אלהיכם. ובפרק אלו עוברין [פסחים ג' ע"א] זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת. ושמיע לן דהאידנא איכא הרבה מן הסופרים דאין כותבין בו השמות, אלא מניחין חלק במקום השמות, וכשמסיימין ספר תורה כולו מטהרין עצמן וכותבין כל השמות כלן. ואיכא נמי מנהון מאן דמיתי בי עשרה כשכותבין, ולאחר שכותבין מפטירין בקדיש יתגדל ויתקדש כוליה קדישא. והאי מנהגא לא ידיע לן ולא בריר לן טעמא, שהרי לא מצאנוהו בתלמוד. וקשי לן הא דכתבינן לעיל, הטובל את הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל מאותו השם, אלא מתחיל מאותו שלפניו, ולא בדיק לן הא מלתא. גרסי' בפרק הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דר' אמי וכו' עד שאני אומר כל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום. תנו רבנן [שבת ק"ג ע"ב] וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב לעיינין אלפין ולאלפין עיינין ביתין כפין כפין ביתין וכו' עד פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה. (או שכתבם) [כתבה] כשורה או שכתב השורה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. ירושלמי [מגילה פ"ה ה"ט] כל האותיות [הכפולות] באל"ף בי"ת כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעית התיבה, ואת האחרונות בסופה, ואם שינה פסול. כל הכ"ב אותיות הכתובות עם השם מלפניו הרי אלו נמחקין כגון לה' בה', כל האותיות הכתובות עם השם מלאחריו הרי אלו קדש ואין נמחקין כגון אלהינו אלהיכם. אלו שמות שאין נמחקין הכותב את השם בד' אותיות, בי"ה, בא"ד, אלהים, אלהינו, אלהיך, אלהיכם, שדי, צבאות, אהיה אשר אהי'. כתב א"ד מה', א"ה מאהיה, ש"ד משדי, צ"ב מצבאות, הרי אלו נמחקין, ומוחק את טפלותיהן, לאלהים מוחק ל', לה' מוחק ל'. כתב י"ה מד' אותיות, אל אלהים אינו מוחק. תני ר' יוסי כתבנים אומנים היו בירושלים והיו מוחקין צבאות שכן הוא שם חול במקום אחר ופקדו שרי צבאות בראש העם. כל השמות הכתובין באברהם קדש חוץ [מאחד] ויהי כאשר התעו אותי אלהים. כל השמות הכתובין במיכה אע"פ שכתובין בי"ה הרי אלו חול, חוץ מזה כל ימי היות בית [ה]אלהים בשילה. כל השמות הכתוב' בנבות אע"פ שכתובין (בא"ד) [בא"ל] הרי אלו קדש, ברך נבות אלהים ומלך. אבל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד גבור תמים הרי אלו חול. ואלו שמות שאין נחלקין עמיאל, עמישדי, צוריאל, צורישדי, גמליאל, פדהאל אין נחלקין. ואלו שמות שהן נחלקין בית אל, בית און, וחרה אף, וחרה אפי, פוטי פרע, צפנת פענח, הללויה, רב ושמואל חד אמר הללויה נחלק, וחד אמר אינו נחלק, מאן דאמר נחלק אינו נמחק, מאן דאמר אינו נחלק (אינו) נמחק. והני כללי הכי נפקי מתלמוד דידן דגרסי' בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א] [אלו] שמות שאין נמחקין כגון אל, אלוה, אלהים, אלהיך, אלהיכם, אלהי, אלהיהם, אהיה אשר אהיה, א"ד י"ה, שדי, אל מאלהים, י"ה מד' אותיות, אבל הגדול, הגבור, הנורא, האדיר, האמיץ, החזק, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד [הרי אלו נמחקין]. כתב ש"ד משדי, צב מצבאות מוחק, ואמר ר' יוסי צבאות כולו מוחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל, אמר שמואל הלכה כר' יוסי. וכל הטפל לשם מלפניו נמחק, כגון לה' מה' וה' בה' כה'. ובשאלתות דרב אחא מוסיף היי' שיי' ויהיב סמנא לב"ו מהש"ך. לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם, כגון י"ו מאלהיו, נ"ו מאלהינו, ה"ם מאלהיהם, כ"ם מאלהיכם. כל השמות האמורין באברהם קדש, חוץ מזה ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך [שהוא חול], משום ר' אליעזר המודעי אומרו אף זה קדש. כל שמות האמורין בלוט חול, חוץ מזה שהוא קדש ויאמר לוט אליהם אל נא וגו'. כל השמות האמורין בנבות קדש, במיכה חול, בגבעת בנימין קדש. כל שלמה האמור בשיר השירים קדש, למי שהשלום שלו, חוץ מזה האלף לך שלמה שהוא חול. כל מלכיא האמור בדניאל חול, חוץ מזה אנת הוא מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא. המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה, אבל דיו שנפל על הכתב מותר למוחקו, שלא נתכוון אלא לתקן. אמר מר רב סעדיה שמותיו של הב"ה הנעתקין ממדותיו, כגון בורא יוצר ואדון רחום וחנון ונוקם, אם טעה הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקין. ושמותי' העקרים אם טעה וכתבן שלא במקומן אין נמחקין, והם ששה, יי הנכתב בי"ה, יה, אל אלהים, שדי, אהיה. ונשאל ממר רב האיי ז"ל על כך, ואמר שהזכיר עוד בהלכות אלוה, והזכיר עוד אל"ף דל"ת, ובודאי שמות הללו שניהם אין נמחקין, אלא כי אלוה אפשר לומר שהוא בכלל אלהים לשומם שבעה, ואפשר לומר כי הוא שם בפני עצמו ונמצאין אלו שמונה, כי אל"ף דל"ת לא הזכירו מר רב סעדיה. ולא הזכיר צבאות, ובהלכות כתוב, ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואנו למדין בקבלה מפי גדולי עולם אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. ופרשו רבואתה ראשונים כל מקום שנאמר ה' צבאות, אלהים צבאות אין נמחק, ומקום שכתוב ה' אלהי הצבאות, וה' אלהי הצבאות אלו ישראל, וצבאות נמחק. [נמצאו] שלשה יתירים על הששה שהזכיר מר רב סעדיה, אלף דלת, [אלוה] כמו אלוה עושי, וצבאות, הרי תשעה.
וששאלתם כמה שטין צריך לעשות בכל דף ודף, מ"ב שטות ואין לפחות מהן, ושעור זה נהגו חכמים והסופרים הזריזים [ו]הסמיכוהו על טעם ברור, מ' כנגד מ' יום שנתנה בהם תורה, וב' כנגד הלוחות. וספר תורה שאין לו תגין מותר לקרות בו ואין תגין פוסלין, אבל העושה תגין הרי זה משובח. וכל שכן אותיות שצריכות ג' ג' זיונין שעטנ"ז ג"ץ, ואם אין עושה בהן תגין אין נפסלות. ופתוחות וסתומות יש להם מקומות כל אחת במקומה, ואין לשנות ולעשות פתוחה סתומה וסתומה פתוחה. וכתב הרב ר' יצחק אבן גאית בהלכות מזוזה שחבר [שבע] אותיות צריכות ג' ג' זיונין בין בספר תורה בין בתפלין בין במזוזה בין בכל כתבי הקדש כל מקום שאתה מוצא אחת מז' אותיות הללו עושה לו ג' זיונין כדי שיראה בעולם בג' זיונין לג' רוחותיו. ותו בשאלתא אחריתא לגאון הא דאמר רבא ז' אותיות צריכות ג' זיונין, כל אות שבקריאת שמע מאלו ז' אותיות צריכות אלו זיונין, או מקצתן צריכות ומקצתן אינן צריכות, דע כי [כל] אלו האותיות צריכות ג' ג' זיונין במזוזה, אבל צריך אתה לידע איך הן ג' ג' זיונין, כל ראש מראשי כל אחת מז' אותיות הללו, כיון שיש עליו שני ראשין משני צדדין וראש אחד יוצא למעלה אפילו כמעט, הרי אלו כהוגן. ובהלכות תפלין אנו עתידין לפרש דינא דתאגין בסיעתא דשמיא.
